מחשבות של כמעט ה1 לספטמבר...

30.8.21

ילדים וילדות, נערים ונערות, הולכים הלילה לישון בציפייה, חלקם בחשש, חלקם אפילו בחרדה, לקראת החזרה ללימודים מחר.

חלקםן יקומו מיד, את חלקםן יצטרכו ההורים לגרד מהמיטה, יתארגנו מהר או לאט, יאכלו ארוחת בוקר או לא יאכלו כלום, אבל אני בטוחה שבלבבות של כולםן תכונן תפילה חרישית אחת - שמישהו יראה אותםן בבית הספר.

שיהיה מישהו או מישהי שישאלו לשלומם, שיתעניינו באמת, שיגידו בוקר טוב בחיוך, ושירצו פשוט שהםן ירגישו בנוח בכיתה.

הלוואי וזו תהיה דמות חינוכית - מורה, מחנכ/ת, שירצו באמת ומכל הלב שלכל הילדים יהיה מקום בכיתה, שלכל התלמידים יהיה נעים בהפסקה.

אבל זה גם יכול להיות חבר או חברה לכיתה.

גם יכול להיות מישהו שהוא לא חבר ממש, אבל פשוט עוזר לאחרים להרגיש טוב. להרגיש שייכים.

להרגיש שרואים אותם.

מה אתם זוכרים מבית הספר?

זוכרים בדיוק איך למדתם חיבור וחיסור? או איך למדתם לכתוב משפט עם נושא ונשוא?

אני זוכרת בעיקר את הרגעים שהיה לי כיף בהפסקה. זוכרת גם בבירור את הרגעים שלא.

זוכרת יותר מהכל שרציתי להרגיש חלק, להרגיש שייכת.

להרגיש שרואים אותי, מתעניינים בי, שאני חשובה למישהו.

בתמונה: אני בכיתה ד' או ה', עם דני הנהג, שהסיע אותי לבית ספר באוטובוס הצהוב מכיתה א' ועד י"ב, ותמיד אמר בוקר טוב בחיוך - שאל מה שלום כל אחד מבני המשפחה שלי, וגם זרק בדיחה ("אכלת את הפסקזמן בזמן?") ונתן לכל מי שעלה לאוטובוס שלו את אותו יחס חם, ותחושה של בית.

מאחלת לכל הילדים והילדות שיהיה להם דני כזה בבית ספר כל השנה.

תשאלו אותם בסוף היום איך היה, אבל אולי עוד שאלה קטנה - האם היה מישהו או מישהי שעזרתם להם היום להרגיש טוב יותר בבית ספר? בכיתה?

זה יכול לעשות שינוי גדול