להיות בהתמודדות עם תסכול

בסופש האחרון היה לנו דיון עם חברים על האם אנחנו מצליחים לתת לילדים להתמודד לבד עם תסכול, לפתור בעצמם קונפליקטים. זה נורא קשה ליישם, ברור שהכי קל כשהם באים עם טענה גם על חבר/ה או בכלל, פשוט להיכנס לסיטואציה ולתת פתרון אבל אני אמרתי את דעתי (שלא תמיד מצליחה ליישם אבל בהחלט משתדלת) "אם אני אפתור את זה עכשיו, איך היא תדע להתמודד בפעם הבאה שיקרה לה משהו דומה?".

בהנחייה בסדנאות אני מוצאת שיותר קל לי לעשות את זה, את עבודת התיווך הזו - אני בכובע של מנחה, זה המקצוע שלי, הגעתי בשביל זה. וגם, לקח לי הרבה שנים להבין ולדייק את זה.

בפורומים שאני מנחה אנשי ונשות חינוך, לא משנה אם אלו מורים/ות בבתי ספר , או רכזי נוער בחינוך בלתי פורמלי, אני מזהה גם אצלםן את הקושי הזה שאני חווה לפעמים בבית. מעין תפיסה או מחשבה של 'אני כבר יודע/ת בדיוק מה טוב להם, אני אגיד להםן בדיוק מה נכון ומה לא'. וזה מגיע ממקום הכי טוב בעולם, אבל אנחנו הרבה פעמים מפספסים את זה שהניסיון חיים שלנו הוא לא משהו שאפשר להעביר אותו במשפט אחד, או בפתרון סיטואציה אחת, דווקא השיעור הכי גדול הוא זה שהם יעברו בעצמם - פשוט עם תיווך נכון, ומלא אמפתיה שלנו, כמבוגרים משמעותיים שעומדים שם ולא מתרגשים מתסכול או אכזבה.

כי אנחנו יודעים שזה גם חלק מהחיים.