לאהוב כל אחד ואחת

"רק כאשר אני פוגש את הזולת, באמיתת כל, אז ואז בלבד, אני עצמותי 'עצמי' ישני"/ מרטין בובר

לעוסקים במלאכת החינוך יש הרבה עבודה תוך אישית, גם מודעת וגם לא מודעת.

הרבה פעמים בשיחות עם אנשי ונשות חינוך, צפים הנושאים של לפגוש את עצמי דרך המפגש עם התלמידים/ות או החניכים/ות.

כבר לפני שנים רבות, עוד כשהייתי רכזת נוער בתחילת הדרך החינוכית שלי, היתה לי הארה - הבנתי שאני "צריכה" לאהוב את החניכים כדי להצליח להצמיח אותם, להצליח באמת שיגדלו תחת כנפיי.

זה אולי נשמע דבר והיפוכו - איך אפשר שיהיה "צריך" לאהוב, הלוא לאהוב זה רגש, ורגש הוא בלתי נשלט....

ובכן, נכון.

אבל בעיניי מחנך ומחנכת חייבים לאהוב את החניכים שלהם, את התלמידים שלהם. לפעול מתוך אהבה. אהבה לבני אדם. ומשם גם אמונה בבני אדם.

ודאי שיש גם מקרים בהם אנו נתקלים בתלמיד/ה שפחות קל לנו לאהוב, ואז עולה השאלה - איך מתמודדים עם זה?

אולי קודם צריך להבין מאיפה זה נובע?

והאם יש בכלל משהו לעשות עם זה

בסדנה שהעברתי השנה למלגאי/ות מיזם להעז, של בוגרי סיירת מטכל, דיברנו בדיוק על הנושא הזה.

אהבה ככוח מניע בחינוך.

המטרה לאהוב כל אחד ואחת,

או אולי אפילו האתגר לאהוב כל אחד ואחת.

היה מרתק לשמוע איך זה בא לידי ביטוי בעשייה שלהם עם הנוער, ולהבין יחד שיש איך לעבוד על זה.

לכל ילד וילדה מגיע שהמורה שלו, או המדריך/ה שלו, יראו בו את הטוב, ויתנו לו/ה אהבה