הערך של לטעות בחינוך

כמה קשה להודות בטעות. ובמיוחד בחינוך.. יש איזו מחשבה שאנחנו כאנשי ונשות חינוך צריכים לדעת תמיד מה נכון, לדעת מה הכיוון, לחזות מראש את התשובות לכל השאלות שאנחנו שואלים. זה מוביל לאשליה מסוכנת בעיניי שבה אנחנו חושבים שאסור לנו לטעות.

זו סכנה כי זה מקבע, זה סוגר את האפשרויות, גורם לנו להיות נוקשים... ויותר מהכל זה עלול לייצר אותנו לא נגישים. ילד/ה שרואה איש או אשת חינוך שאף פעם לא טועה, עלול לחשוב שגם לו/לה אסור לטעות. ואם הם כבר טועים, אז תחושת הערך העצמי צונחת לרצפה והתסכול גדל.

במרחב חינוכי בו אנשי החינוך גם טועים לפעמים, וגם מודים בטעותם תהיה אווירה הרבה יותר מאפשרת גם לחניכים או התלמידים בו. מרחב כזה יאפשר לצמוח מתוך טעות, ללמוד ולהתפתח בלי להרגיש אשמה כי לא צדקתי על הניסיון הראשון.

מטעויות לומדים, גדלים, מתפתחים. אז למה בכלל שנחשוב שאסור לנו לטעות?

אולי ננסה יותר להודות בטעות מול החניכים והתלמידים שלנו, להגיד - וואלה חשבתי שזה יעבוד וטעיתי. הייתי בטוחה שיש לי פתרון אבל את/ה הראית לי אחרת. גם להגיד סליחה זו לא מילה גסה, וזו בטח לא חולשה.

שילמדו מאיתנו את הכוח לשוחח, להגיד מצטערת, פעם הבאה אשתדל לשים לב. לטעות ולצמוח מהטעות. לדשן קרקע שממנה כן יפרחו פרחים..

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב